פסק-דין בתיק ע"א 3671/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ח. וינבאום וולצקי) מיום 23.9.04, בת.א. 109677/01, אשר דחה את תביעתה של המערערת בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, על פי הטענה, בשל תאונת דרכים בה היתה מעורבת.

1.         העובדות הצריכות לעניין

(א)        המערערת הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 10.11.00 (להלן: - " התאונה").

(ב)        על פי גרסת המערערת בתצהיר עדות ראשית שעשתה, עלתה היא במועד האמור, בשעה 13:15, לאוטובוס מ.ר. 01-992-89 בתחנה שמול מלון סאן בבת ים. עלתה עמה גם גב' נורית שם טוב, שאותה העסיקה במשק הבית. בטרם הספיקה המערערת להתיישב, החל נהג האוטובוס לנסוע, וכאשר פנה האוטובוס כדי לצאת מן התחנה, נפלה המערערת ונזרקה אל המושבים. לטענתה, כשתי תחנות לאחר מכן, התמלא האוטובוס ולכן אי אפשר היה לגשת אל הנהג, אשר התעלם מקריאות גב' שם טוב לעצור את האוטובוס. לפיכך ירדו המערערת וגב' שם טוב מן האוטובוס, והמערערת רשמה את מספרו.

ביום ראשון שלאחר התאונה הנטענת, גברו כאביה של המערערת והיא פנתה לרופא המשפחה אשר הפנה אותה לצילום ולאורטופד.

(ג)         ב- 16.11.00 פנתה אל משטרת ישראל ודיווחה על התאונה.

לטענת המערערת, בעקבות התאונה אובחנו אצלה שברים בצלעות, ובהמשך גם שבר במרפק יד ימין, אשר פגעו בתפקודה.

(ד)        המשיבות הכחישו את קרות התאונה, ולחלופין טענו כי גם אם נפגעה המערערת בתאונה הנטענת, המדובר הוא בפגיעות מזעריות ושטחיות.

2.      פסק דינו של בית המשפט קמא

(א)        בית משפט קמא דחה את תביעת המערערת בקובעו כי לא הורם הנטל להוכיח את התביעה. קביעתו זו התבססה על מספר נדבכים, הנוגעים כולם למהימנות גרסתה של המערערת.

(ב)        בית המשפט התרשם כי המערערת היא אישה אסרטיבית היודעת לנהל ענייניה ולדאוג לצרכיה. רושם זה, כך נפסק, אינו מתיישב עם הגירסה העובדתית שאותה הציגה לפניו. גירסת המערערת אינה מבהירה מדוע לא ניגשה לנהג לאחר הנפילה, על אף שנפלה בקדמת האוטובוס, כיצד זה לא שמע אותה הנהג על אף שהאוטובוס היה ריק, וכן מדוע התרחקה למושבים שבמרכז. 

(ג)         נפסק כי התגלו סתירות בגרסת המערערת, הן ביחס למצבה הרפואי עובר לתאונה הן ביחס למידת העזרה שמושיטה לה גב' שם טוב כיום. כך, הצהירה המערערת כי מאז התאונה היא מעסיקה את גב' שם טוב כפעמיים-שלוש בשבוע, ואילו בחקירתה הנגדית הודתה כי היה צורך בעזרת גב' שם טוב רק בסמוך לתאונה. כמו כן, בכתב התביעה נכתב כי עובר לתאונה היתה המערערת בריאה וללא כל מגבלות; בעוד שלמעשה התברר שלמערערת 68 אחוזים של נכות (לאחר שקלול) מן המוסד לביטוח לאומי בגין שלל בעיות רפואיות. עניין זה, כך נפסק, מטיל צל גדול על מהימנותה של המערערת.

(ד)        בית המשפט הוסיף ובחן האם בהנחה שאירעה תאונה במועד הנטען, פגיעתה של המערערת במרפק היא פועל יוצא של אותה תאונה. בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה וציין שהמערערת התלוננה על כאבים במרפק בפעם הראשונה רק לאחר התאונה. בית המשפט ציין כי המומחה הרפואי שמינה, ד"ר עמרמי, לא היה ער לפער הזמנים בין מועד התאונה הנטענת למועד של תחילת התלונות על כאבים במרפק, ולכן נקלע לכלל טעות. בית המשפט הוסיף וציין כי בכל המסמכים הרפואיים מקופת החולים, אין רישום שהתאונה אירעה באוטובוס וכי מדובר בתאונת דרכים, על אף שרישום כאמור נעשה כעניין שבשגרה.

(ה)        בשולי הדברים, מציין בית המשפט קמא כי גם לו היתה מתקבלת התביעה בשאלת החבות, הרי שנזקה של המערערת נמצא בגבולות כאב וסבל ומעט עזרה מוגברת בתקופה שלאחר התאונה. תוספת נכות של 5% על 68% הנכות שנקבעו לה, אינה בעלת משמעות.

3.         טיעוני המערערת

(א)        המערערת טוענת כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא קיבל את עדותה העקבית, אשר לא נסתרה בחקירה הנגדית, והנתמכת אף בעדות גב' שם טוב. על פי  עדות זו הוכח ללא כל ספק כי נפגעה כנוסעת באוטובוס, בעקבות פנייתו החדה, וכתוצאה מפגיעותיה נקבעה לה נכות רפואית לצמיתות בשיעור של 5%. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי עדותה לא היתה מהימנה, וכאשר הסיק מעדותה לגבי מצבה הרפואי,  על עדותה לגבי קרות אירוע התאונה.

המערערת מוסיפה כי היא והגב' שם טוב מוכנות להיבדק בבדיקת פוליגרף בעניין זה.

(ב)        בניגוד לגרסתה המהימנה (לסברתה), הייתה עדותו של נהג האוטובוס בלתי מהימנה לחלוטין והאמור בחקירתו בבית המשפט לא הוזכר בתצהיר עדותו הראשית. המשיבות אף נמנעו מלהעיד את הגברת מזרחי אשר זומנה לדיון וכן נמנעו מלגלות בתצהיר גילוי המסמכים מטעמן את עדויות הנהג ב"דן" ובמשטרה. דבר קיומן של עדויות אלו התגלה רק בחקירתו של הנהג בבית המשפט.  בעניין זה מפנה המערערת להלכה הפסוקה שהימנעות מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו של בעל הדין, ללא הסבר סביר, פועלת כנגדו.

(ג)         באשר לעדות המומחה הרפואי טוענת המערערת כי בית המשפט קמא נקלע לכלל טעות כאשר קבע כי ד"ר עמרמי לא היה מודע לפער הזמנים שבין התאונה לבין גילוי השבר, שהרי עדותו התייחסה מפורשות לעניין זה. בית המשפט פירש באופן מוטעה את התיעוד הרפואי, ועשה כן בניגוד לקביעת המומחה הרפואי על הקשר הסיבתי שבין פגיעתה של המערערת והתאונה.